הכי אמיתי שיש

כל מי שעוקב אחרי התוכן שלי וודאי שם לב שלא העליתי הרבה פוסטים מתחילת המלחמה, חרבות ברזל. זה לא פשוט.

הפוסטים שלי מבוססים על שיעורי התפירה עם הבנות, שיעורים מלאים בהומור, בדרך משעשעת וכיפית להנגיש נושאים שאולי בדרך אחרת היו יכולים להיות משעממים או לא פשוטים להבנה. מילת המפתח כאן היא הומור.

מאז 7.10 זה קשה יותר, מורכב יותר, מתוח יותר, מהול בהמון רגשות, אבל מה לעשות, כשעובדים עם ילדים צריך לתת לזה להתבשל על אש קטנה במטבח האחורי, להוסיף ירקות שאולי לא כל כך אוהבים, לבחוש עם הרבה אהבה ולהגיש את הדבר הכי טעים שאפשר כי ילדים מרגישים.

לא פעם ולא פעמיים השיעורים היו בנושאים שלמזלי היו לי את כל התשובות אבל לא כך תכננתי לערוך שיעור: "למה יש אזעקות?", "מאיפה זה מגיע?", "זה יגיע אלינו?" והכי עם חץ בלב – "את לא מפחדת?"

...

מי שמכיר אותי, מרגיש את זה.

אז אזרתי את כל האומץ שקיים והתחלתי להסביר לילדים (שלי וגם אלה שלא) בצורה הכי פשוטה, מה קורה.

האמנתי בכל ליבי בכל המילים שהוצאתי מהפה. רק ככה אפשר להתנהל. רק ככה זה אמיתי.

למזלי, חדר העבודה שלי הוא גם הממ"ד ולא פעם (ולצערי גם לא פעמיים) הפתיעו אותנו אזעקות תוך כדי שיעור...

הזמן עבר, הצלחתי להוציא כמה פוסטים בודדים אבל לאחר מכן לא הצלחתי להיכנס למוד של כתיבה. הכל נעצר. טוב, לא הכל. השיעורים נמשכו. האסקפיזם חגג בגדול. אבל בלב זה לא היה אותו דבר.

הצלחתי בפורים הראשון לעשות הפקה. היתה לי השראה והצלחתי להוציא תחפושת שממש הייתי מרוצה ממנה. אבל השמחה ברחובות לא היתה אותו הדבר. רגע, אני אנסח מחדש. לא היתה שמחה ברחובות. השמחה הסתיימה ברגע שיצאתי משערי בית הספר. מבאס.

אבל השיעורים המשיכו.

הגאווה שלי בתלמידות המופלאות ובפרויקטים שלהן לא הפסיקה מעולם. מבחינתן, יש שגרה כרגיל והשגרה הזאת נהדרת. ההשראה לא נפגעה, הpassion  ליצור משהו יחודי רק התגבר.

אבל אני עדיין לא הצלחתי לכתוב.

וזה לא שלא ניסיתי. התחלתי. ניסיתי לפצל כל פרויקט לפוסטים נפרדים. זה כאילו לא התניע. משהו במנוע כאילו כבה.

זה בא לידי ביטוי בצורה הכי גדולה וברורה בפורים, השנה. פשוט לא היה חשק. היה לי רעיון להחיות תחפושת ישנה, מהראשונות שתפרתי מאפס (לא ארחיב למקרה שהניצוץ יחזור לקראת פורים ואני אתחיל שוב להשתולל). אבל השנה פשוט לא היה לי חשק.

שבוע לפני פורים. בשכונה. אנשים עצרו את הרכב כשראו אותי ברחוב ושאלו "נו? מה את מתכננת לנו השנה?" ונדהמו לשמוע שהשנה הזאת פורים יהיה בלי תחפושת. בלי רעיון. בלי חשק. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום...

בסופו של דבר החלטתי כן להכין משהו. מבד שקניתי לפני כמה שנים – ג'קט מבד שמחליף צבע בשמש. התגאיתי בזה. התגאיתי בעצמי. בכוחות שהיו לי ליצור משהו מאפס אחרי חודשים שלא יכולתי.

התגובות שהגיעו לגבי מה שהכנתי הורידו לי את כל החשק ליצור הפקת פורים אי פעם בעתיד. "מה, זהו?", "ציפינו ליותר".

כן, גם אני. זה מה שיכולתי באותה נקודה להביא את עצמי להכין. ובנקודה הזאת החלטתי שאם עד עכשיו הייתי עושה את ההפקה כדי שאחרים יהנו מהשואו, מעכשיו זה לא בשבילם. זה בשבילי.

נריץ קדימה רבע שנה (וואו, זה מרגיש כמו הרבה יותר מזה). עדיין בחרבות ברזל. בנוסף לחרבות ברזל, עם כלביא.

שבוע וחצי לתוך המלחמה הזאת, הפגזות, פיצוצים, ממ"ד, מקלטים, למידה מרחוק, לילות ללא שינה, ימים ללא שיעורי תפירה, ללא חשק ליצור, עם הרבה חשק לנבור במקרר. ואז... גאווה.

גאווה לדבר עם הילדים על הצבא שלנו. הכוח שיש לנו כמדינה, כעם. צבא שמגן ועושה מה שאפשר לכדי לתת לנו עתיד בטוח יותר. כדי לתת לנו עתיד.

הגאווה הזאת נתנה לי קצת כוח. קצת אנרגיה לשבת ולכתוב. להדביק את הקצב ולספר מה התלמידות המוכשרות שלי עשו מאז הפעם האחרונה שהעליתי תוכן.

אז בעודי יושבת בבית והילדים עושים כאילו הם במשימות המתוקשבות, אני אשלים לכם את החסר. כדי שגם אתם תתגאו.

כי יש על מה!